מי אני?

נעים מאוד, אני מיטל בונדי –
מאמנת אישית ומשפחתית, מומחית להפרעת קשב (ADHD), ומלווה ילדים, נוער ומבוגרים בתהליכי שינוי שמחזירים שקט, ביטחון ושליטה לחיים.

אני מאמנת מוסמכת עם התמחות ב־ADHD מטעם אוניברסיטת בר־אילן, מרצה באוניברסיטת רייכמן, יזמית ומנהלת בכירה לשעבר בהייטק, ובעלת BA בתקשורת.

אבל לפני כל זה — אני אמא לשלושה בנים אנרגטיים במיוחד (אחד מהם עם ADHD), ונשואה לרואי.
הבית שלי הוא בית אמיתי, חי, רועש, מצחיק, לפעמים מאתגר — והוא המקום שבו למדתי את השיעורים הכי חשובים על קשב, רגש, ויסות, וחיים בתוך מערכת משפחתית שגדלה כל יום.

איך הגעתי לאימון?

את הדרך שלי התחלתי מתוך כאב אישי עמוק.
הבן הבכור שלי, ילד חכם, רגיש ויצירתי, התמודד עם קושי אמיתי: התפרצויות, חוסר שקט, תסכולים, קשיי ריכוז – ואני התמודדתי איתם יחד איתו.
שנים של מאבקים, ניסיונות, דמעות ואשמה גרמו לי להבין שאני חייבת להבין:

איך המוח שלו עובד?
מה מפעיל אותו?
ואיך אפשר לעזור לילד להרגיש שהוא מסוגל – גם כשהכול קשה?

המסע הזה הוביל אותי ללמוד אימון מקצועי, להעמיק בתהליכים התנהגותיים־רגשיים, ולבסוף להתמחות בהפרעת קשב.
וכשהבנתי כמה כלים קיימים — וכמה משפחות הולכות לאיבוד בלי הכוונה —
החלטתי להפוך את זה לשליחות.

היום, כל מה שלמדתי בדרך הקשה — אני מעבירה הלאה.

מה מייחד אותי כמאמנת?

שילוב של:

אותנטיות שעוברת דרך החיים עצמם

אני לא מגיעה ממגדל שן.
אני מגיעה מהשטח — מהבית, מהעומס, מהכאב ומהניצחונות הקטנים.
משפחה היא מערכת חיה — ואני מלווה אותה ברגישות, בהומור, ובעיקר באופטימיות.

התמחות עמוקה ב־ADHD

למדתי מה קורה במוח, ברגש, בהתנהגות ובמערכת המשפחתית — ואני מתרגמת את זה לשפה פשוטה וברורה שכל אחד יכול להבין.

גישה משחקית ויצירתית

לפני עולם האימון, פיתחתי משחקים במשך שנים.
אני משלבת משחקיות באימון עם ילדים ונוער — והם משתפים פעולה ברמה אחרת.
המשחק הוא כלי טיפולי שמגביר מוטיבציה, מוריד התנגדויות ופותח לב.

ראייה מערכתית ומשפחתית

אני עובדת עם ההורים, עם האחים, ועם צוותי החינוך כדי ליצור מסר אחיד ושינוי יציב.

ניסיון בהייטק

שנים של ניהול, דדליינים, עומסים ועבודה בסביבה מהירה נותנים לי יכולת להבין לעומק איך ADHD משפיע על מבוגרים, ובעיקר על נשים בקריירה.

ומה מעבר לכל?

מעבר לכל ההכשרות, הניסיון והמקצועיות —
אני אמא שנמצאת שם בעצמה.
אני יודעת איך מרגיש בית שמלא אהבה, אבל גם מלא רעש, עומס ושאלות.
אני יודעת איך זה לדאוג לילד שלך עד כאב.
ואני יודעת איך נראה השינוי כשהוא מגיע.

אני מודה כל יום על המשפחה המורכבת והמדהימה שיש לי —
ועל הזכות ללוות אחרים במסע הזה.

קצת על הסיפור האישי שלי...

הכל התחיל ביום שבו אובחן בני הבכור בהפרעות קשב וריכוז. את האבחון ערכנו אחרי שגילינו קשיים בהתנהגות בבית הספר, בבית ובפן החברתי.

עוד בגילאים צעירים יותר, זיהיתי שבני מאוד פעיל ואנרגטי, קופץ על הספות, אוכל בעמידה, רץ בבית כמו סופרמן עם תחתונים וחולצה שקשורה על צווארו כמו גלימה.

היה מאוד קשה לצאת איתו בזמן לגן, כי בדרך להתלבש הוא היה נזכר לבעוט בכדור או להציק לאחיו. וגם אחרי שהתלבש, פתאום נזכר שהוא רעב, ואז שוב צריך להתלבש, כי כל הפה שלו גבינה והוא כמובן מנקה אותה על החולצה שלו…

הפחד לגלות שמשהו לא בסדר עם הילד שלי...

אני לא אשכח, את היום שבו אחותי העירה לי ואמרה "וואו הוא מאוד שובב".

זה הפתיע אותי. הוא היה הילד הראשון שלי, וחשבתי שככה כל הבנים מתנהגים. זו פעם ראשונה שהבנתי שהוא שונה משאר הילדים.

אבל עדיין ייחסתי את ההתנהגות שלו לגילו הצעיר וחשבתי לעצמי, "טוב הוא ילד אנרגטי".

יום אחד, חמותי העירה לי שהיא שמה לב שקשה לו להסתדר עם חברים, ואני סירבתי לקבל. טענתי "הוא פשוט ביישן". הרי אף אמא לא רוצה לקבל את העובדה שקשה לילד חברתית.

גם כשבעלי טען שצריך לקחת את הילד לטיפול, אמרתי "איזה טיפול? תעזוב את הילד, הוא בסדר גמור. פשוט תקבל אותו כמו שהוא".

וכשהגננת שמה לב להתנהגות שונה והציעה לשלוח לאבחון, הצלחתי לשכנע את רופאת המשפחה שהכל בסדר עם הילד ולכן לא הפנתה אותנו לאבחון.

בדיעבד אני מבינה שהפחד, לגלות שמשהו לא בסדר עם הילד שלי, הוא שהניע אותי.

רגשות האשם שאכלו אותי מבפנים

ואז התחילו רגשות האשם על איך לא עזרתי לו עוד עכשיו, והאופן שבו התייחסתי אליו אכלו אותי בפנים. שלא הצלחתי להבין אותו. שחשבתי שהוא "עושה בכוונה".

שצעקתי עליו וביקרתי אותו על כל התנהגות לא הולמת, במקום לעזור לו ולתת לו כלים להתמודד. אולי פגעתי בו. אולי הערך העצמי שלו נפגע מכמות הביקורות שהוא מקבל מאיתנו ברמה יומיומית.

התחושה הייתה קשה מנשוא. שבועות רבים הרגשתי נורא. עד שיום אחד הבנתי שרגשות האשם לא יוביל אותי לשום מקום. ושאני צריכה להקים את עצמי ולהתחיל לעזור לילד שלי!

שלום כיתה א׳

כשעלה לכיתה א',הוא חווה קושי אמיתי. לא הצליח לתרגל משימות בכיתה, התחצף למורה, הפריע בשיעור, רב עם ילדים אחרים והשיא היה שהשעו אותו מבית הספר, לאחר שברח מספר פעמים מהכיתה.

זה היה כואב… איך הילד שלי יצא כזה? אני הייתי תלמידה כל כך טובה, מצטיינת, שקטה. והוא ילד כל כך טוב, חכם, רגיש, ביישן. אבל קשה לו לציית לכללי בית הספר, לשבת על הטוסיק ולשלוט ברגשותיו.

בהמלצת בית הספר לקחנו את הילד לאבחון. הבנתי, שהפחד שלי לגלות שמשהו לא בסדר עם הילד, רק פוגע בילד שלי. ומה שקורה עכשיו בבית ספר הוא הרבה יותר גרוע.

אני רוצה שלילד שלי יהיה טוב, שיוכל ללכת לבית ספר ולהכיר חברים חדשים ולהסתדר איתם.

הרגע שגיליתי שהילד שלי מאובחן

הגענו לאבחון אצל הנוירולוגית ילדים, והיא ללא ספק מודיעה לי שלילד יש הפרעות קשב וריכוז. האבחנה הייתה כמו בוקס בבטן. לא האמנתי שבאמת יש לו משהו.

לא קל לשמוע שלילד שלך יש "הפרעה" . גם אם כולם אומרים לך "שטויות, לכל ילד שני יש הפרעות קשב וריכוז, תירגעי",

אני מעריכה אותם ומבינה שהם רק רוצים להקל עליי, עם זאת הם לא באמת מבינים את האתגרים שכרוכים בכך, ולא באמת כל ילד שני הוא עם הפרעות קשב וריכוז.

הפרעת קשב - הנה אני באה!

מאותו רגע, למדתי וחקרתי ללא הרף על הפרעות קשב וריכוז. קראתי כמעט כל ספר אפשרי. ראיתי סרטונים. הלכתי להרצאות. להדרכות הורים.

לקחתי את הילד לריפוי בעיסוק, טיפול רגשי, קוג-פאן ומה לא. ראיתי את היתרונות והחסרונות שבכל טיפול.

הבנתי, שכל ההתנהגות שלו נובעת מקושי אמיתי, ביולוגי, ושיש דרכים לעזור לו. אני רק צריכה להכיר אותם.

ואז הכל התחבר...

אחרי שחקרתי על ה״הפרעה״ סוף סוף הבנתי למה בני מתנהג כמו שהוא מתנהג.

כל ההתנהגויות שלו, שלכאורה לא קשורות אחד לשני, הכל נבע מהפרעת הקשב.

ההיפראקטיביות, הקושי שלו לשלוט ברגשות ובכעס שהתבטא באלימות או התפרצויות זעם, הקושי בלהתארגן בבוקר לבית ספר או ללכת להתקלח בערב, הקושי בלהסתדר עם חברים, האופן שבו הוא אוכל מרושל, החפצים שהוא מכניס לפה. הכל! הכל קשור.

להסתכל על חצי הכוס המלאה

אז אחרי ששמתי מאחור את רגשות האשמה והפחד, התחלתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. הזכרתי לעצמי יום יום, שלצד האתגרים, יש לילד שלי כל כך הרבה חוזקות וכישרונות. ודווקא בגלל אותה "הפרעה".

הוא גאון מתמטיקה וידע כללי, כמעט אין שאלה שהוא לא ידע לענות עליה. יצירתי בטירוף, יש לו רעיונות מעולים, הוא יוזם ומוביל, הוא פתוח למגוון רחב של תחביבים כמו ספורט ובישול ויצירה ומוסיקה ותיאטרון, הוא לא מוותר שקשה לו, הוא חבר טוב ונאמן, הוא רגיש ואכפתי. ואני לא אומרת את זה רק בגלל שהוא הבן שלי :)

ברגע שהתחלתי לראות יותר את הצדדים החיוביים, ולקבל אותו כמו שהוא, עם האתגרים שהוא מביא, ההורות שלי השתפרה וכך גם ההתנהגות של בני.

אימון ילדים ונוער, התמחות קשב וריכוז

זה הוביל אותי ללמוד אימון לילדים, בני נוער ומבוגרים, עם התמחות בהפרעות קשב וריכוז, באוניברסיטת בר אילן.

הקורס היה מרענן, מעניין ומאוד מלמד. אחרי שלמדתי את הכלים השונים, יישמתי אותם בבית מול בני והתחלתי לראות שינוי התנהגות לטובה.

שמתי לב איך אני משלבת אותם יחד עם הרבה יצירתיות ומשחקיות וכמה שזה הביא לתוצאות מדהימות.

הצטרפו אליי למסע!

כיום אני מרגישה, שעשיתי את הבחירה הנכונה, ואין מאושרת ממני לצאת למסע הזה, יחד עם המשפחות שאפגוש בדרך, במטרה לעזור להם.

לעזור להם להם לנהל אורח חיים שמח ובריא יותר יחד.

לחזק ולהעצים את הילדים וההורים כאחד.

לראות - שיכול להיות יותר טוב. רק צריך לבחור ללכת בדרך הזאת, שיהיו בה עליות וירידות, קשיים והצלחות, אבל בהסתכלות רחבה - זה יהיה שווה את זה!

מעוניינים לצאת איתי למסע?

מוזמנים ליצור קשר 0523-646467