0523-646467
נס ציונה

מיטל בונדי
-
מאמנת ילדים ונוער, התמחות בהפרעות קשב וריכוז, אוניברסיטת בר אילן
-
מרצה באוניברסיטת רייכמן
-
מומחית להפרעת קשב
-
מפתחת משחקים טיפוליים
-
נשואה ואמא ל3 ילדים, אחד עם ADHD
-
בעלת תואר BA בתקשורת

אני מרצה באוניברסיטה ומומחית למשחקים, ומשלבת את הידע והניסיון באימון.
משחקים הוכחו כבר מעל אלפי שנים ככלי מוטיבציה עצום לשינוי התנהגות.
באימון אני משלבת משחקים יחודיים שפיתחתי, המותאמים לכל ילד ולתחומי העניין שלו, שמסייעים להגביר את המוטיבציה של הילדים לשתף פעולה, להתמיד בתהליך האימון ולהיות פתוח ללמידה.

את הבחירה לאימון ילדים ונוער עשיתי מתוך הכאב האישי שלי שחוויתי עם הבן הבכור שלי.
הדרך שעברתי איתו הובילה אותי ללמוד אימון באופן מקצועי ולהפוך את זה למומחיות שלי.
השליחות שלי היא לחלוק את הידע המקצועי והניסיון שרכשתי עם השנים עם ילדים, הורים ומבוגרים שחווים את האתגרים באופן יומיומי.
ומעל הכל, אני אמא ל3 בנים אנרגטיים במיוחד,
אחד עם ADHD ונשואה לרואי.
אני מודה כל יום על המשפחה
המורכבת והמדהימה שיש לי
שנותנת לי את הכח להמשיך כל יום


הסיפור האישי שלי...
הכל התחיל ביום שבו אובחן בני הבכור בהפרעות קשב וריכוז. את האבחון ערכנו אחרי שגילינו קשיים בהתנהגות בבית הספר, בבית ובפן החברתי.
עוד בגילאים צעירים יותר, זיהיתי שבני מאוד פעיל ואנרגטי, קופץ על הספות, אוכל בעמידה, רץ בבית כמו סופרמן עם תחתונים וחולצה שקשורה על צווארו כמו גלימה.
היה מאוד קשה לצאת איתו בזמן לגן, כי בדרך להתלבש הוא היה נזכר לבעוט בכדור או להציק לאחיו. וגם אחרי שהתלבש, פתאום נזכר שהוא רעב, ואז שוב צריך להתלבש, כי כל הפה שלו גבינה והוא כמובן מנקה אותה על החולצה שלו…


הפחד לגלות שמשהו לא בסדר עם הילד שלי...
אני לא אשכח, את היום שבו אחותי העירה לי ואמרה "וואו הוא מאוד שובב".
זה הפתיע אותי. הוא היה הילד הראשון שלי, וחשבתי שככה כל הבנים מתנהגים. זו פעם ראשונה שהבנתי שהוא שונה משאר הילדים.
אבל עדיין ייחסתי את ההתנהגות שלו לגילו הצעיר וחשבתי לעצמי, "טוב הוא ילד אנרגטי".
יום אחד, חמותי העירה לי שהיא שמה לב שקשה לו להסתדר עם חברים, ואני סירבתי לקבל. טענתי "הוא פשוט ביישן". הרי אף אמא לא רוצה לקבל את העובדה שקשה לילד חברתית.
גם כשבעלי טען שצריך לקחת את הילד לטיפול, אמרתי "איזה טיפול? תעזוב את הילד, הוא בסדר גמור. פשוט תקבל אותו כמו שהוא".
וכשהגננת שמה לב להתנהגות שונה והציעה לשלוח לאבחון, הצלחתי לשכנע את רופאת המשפחה שהכל בסדר עם הילד ולכן לא הפנתה אותנו לאבחון.
בדיעבד אני מבינה שהפחד, לגלות שמשהו לא בסדר עם הילד שלי, הוא שהניע אותי.

רגשות האשם שאכלו אותי מבפנים
ואז התחילו רגשות האשם על איך לא עזרתי לו עוד עכשיו, והאופן שבו התייחסתי אליו אכלו אותי בפנים. שלא הצלחתי להבין אותו. שחשבתי שהוא "עושה בכוונה".
שצעקתי עליו וביקרתי אותו על כל התנהגות לא הולמת, במקום לעזור לו ולתת לו כלים להתמודד. אולי פגעתי בו. אולי הערך העצמי שלו נפגע מכמות הביקורות שהוא מקבל מאיתנו ברמה יומיומית.
התחושה הייתה קשה מנשוא. שבועות רבים הרגשתי נורא. עד שיום אחד הבנתי שרגשות האשם לא יוביל אותי לשום מקום. ושאני צריכה להקים את עצמי ולהתחיל לעזור לילד שלי!
שלום כיתה א׳
.jpg)