זה לדחות שוב ושוב משימה שחשובה לך, למרות שהיא יושבת לך בראש ולא מרפה

לכתוב דוח בעבודה, ללמוד למבחן, לקפל הר של כביסה, או כל משימה משעממת אחרת.

​

זה הפער הזה - מצד אחד מלא רעיונות, ומצד שני שום דבר לא באמת יוצא לפועל.
יש לך חשיבה מהירה שמייצרת הרבה רעיונות טובים - וזה כוח.
אבל אותה חשיבה גם מקשה עלייך להתמקד לאורך זמן, וגורמת לך לאבד עניין מהר.

את מתחילה משהו, נתקלת בקושי ועוברת לדבר הבא.
וככה שוב נשארים דברים פתוחים. ובסוף היום - את מסיימת בתחושה שעבדת קשה, אבל לא באמת התקדמת.
 

זה הבית שמרגיש תמיד מבולגן, בזמן שאצל השכנה הכול תמיד מצוחצח.
זה המפתחות שנעלמים, האיחורים שחוזרים על עצמם למרות שהבטחת לעצמך שהפעם זה יהיה אחרת.
 

וזה גם מול האנשים שהכי חשובים לך-
הילד שלך, ששוב שכחת משהו שהבטחת לו.
בן הזוג שלך, שבסוף היום מקבל אותך עייפה ושחוקה.
והחברות שאת דוחה, כי פשוט אין לך מקום לעוד משהו בראש.

ואז מגיעות גם האשמה והתחושה שאת מאכזבת אותם, ואת עצמך.

​

זה לחיות עם עומס תמידי, חוסר שקט, מחשבות שלא מפסיקות לרוץ.

ואז מגיעות גם ההתפרצויות.
כי כשמצטבר יותר מדי בפנים, קשה לעצור בזמן. ואת אומרת מילים בלי לחשוב. 

צועקת. ואחר כך באה החרטה.והאשמה.
והעייפות הזאת, מהרצון להחזיק הכול ולא להצליח.